כיצד לרפא דאגה על פי הזוהר הקדוש 

עיקר עבודת האדם בעולם הוא תיקון המידות. מידות האדם הן למעשה האדם עצמו, מחשבותיו, אמונותיו והתנהגויותיו. המידות נקראות השורשים של הבנאדם. הענפים אלו ההתנהגויות החיצוניות, הדיבורים, הלבוש וכל מה שנראה לעין. כמו שהשורשים אינם גלויים לעין כך גם מידותיו של האדם. אך ברור לכל שהם מקור חיותו. אדם עצלן הוא עצלן בכל דבר, כך גם הקנאי, הכעסן, הפחדן, הרברבן והגרגרן. בלי תיקון המידות האדם עצמו חסר. לכן עבודת המידות צריכה לימוד מיוחד- תיקון המידות. ואת הלימוד הזה צריך להפוך לעבודה. תיאוריות יש לנו מספיק.

אז כיצד ניתן לתקן את המידות ולהסיר את הדאגה? הלימוד התיאורטי שאינו יורד למעשה לפי התורה זוהי דרכו של פרעה. הראש לפי פרעה אינו חייב לקשור עצמו לגוף. אתה יכול ללמוד דברים גבוהים מבלי להגביל עצמך ליכולותיו של הגוף. תפיסה זו רווחה גם ביוון העתיקה והגיעה עד לפילוסופיה של ימינו ובפרט לניטשה. ביהדות צריך להכניס את הידיעות אל תוך האיברים על ידי מעשים כאלו ואחרים. וכך הגוף מתקדש והופך רוחני. ועל כן נאמר על המילה מלך שהיא רשי תיבות של מוח, לב וכבד. כלומר מלך הוא המושל בשלושת האיברים הללו. במוח אנו לומדים דברים חדשים. הלב אלו הרגשות והם מה שמפעיל אותנו בעיקר. ובכבד נמצאים היצרים. יצר הרע. כאשר השליטה היא הפוכה, כלומר הכבד שלוט בלב ובמוח אז ישנו היפוך אותיות ובמקום מלך אנו מקבלים כ.ל.מ שזה למעשה השורש של כלום. זה מה שקורה לנו כאשר המושכות לחיינו נמצאות אצל היצר. היצר הרע.

דוגמא לכך אתן ממקרה שהייתי עד לו לפני חמש עשרה שנה. הייתי אז אחרי צבא והייתי מאבטח בגן ילדים. בגן היו שתי גננות, האחת טובה והשנייה מרשעת. יום זו ויום זו. הילדים כמובן לא סבלו את המרשעת ולבסוף המערכת גם סילקה אותה מהתפקיד שבלשון המעטה לא התאים לה. בכל אופן באחד הימים אחד הילדים בגן קילל את הגננת או ירק עליה, איני זוכר. אני רק זוכר את ההתנפלות שלה עליו ששלחה אותו פגוע ומייבב אל הפינה. הגננת העצבנית מדי, יצאה לשאוף אוויר צח בחוץ ולהוציא את רעליה החוצה. אני זוכר כיצד היא, שהייתה אז רק בת 28 וכבר היו לה שלושה תארים הסבירה לי שלילדים של היום אין גבולות וכיצד צריך להגביל אותם על ידי משמעת שתקנה להם ביטחון. אני זוכר כיצד היא האשימה את ההורים של עושים עבודתם וזורקים את הכל על הגננת. בעיקר אני זוכר שהיא אמרה הכל חוץ מאשר את מה שקרה שם באמת. הילד ירק עליה, כתוצאה מכך היא פשוט התעצבנה עליו. וכתוצאה מכך היא החליטה לפגוע במסכן בחזרה על ידי עונשים וצעקות. וגשזה לא הבי אאותה על סיפוקה אז היא הוציאה את הרעל הנותר על ההורים, ועל המערכת ועל הסייעות ועל השומר - הכל בשם החינוך.

זוהי דוגמא לכך שכאשר היצר ברע, ששולט בכולנו ולא רק באותה גננת לשעבר, לוקח את המושכות אז תחילה מופיעה היצר, ואז מתלבש הרגש המתאים שמגבה עצמו בתיאוריות שכלתניות. היצר היה נקמה, הכעס בא בעקבותיו והתיאוריות החינוכיות גיבו את מידותיה הגרועות. אגב מדובר בסיפור אמיתי ולא בהמצאה לצורך המאמר. אנא קבלו את מילתי. בכל מקרה הסדר הנכון הוא - מוח, לב - כבד.

פחד זו מידה קשה ביותר. זו המידה היחידה בתורה שנקראת חטא. הרב דסלר טען שדאגה היא טעות משום שדאגה היא הפסד ההווה מבלי להביא שום תועלת לעתיד. הפחד משתק את חיינו ומונע מאיתנו להתקדם. ההיפך מפחד זהו ד.ח.ף. בעברית התורנית כאשר הופכים מילה מקבלים את ההיפך וכך ניתן להבין יותר לעומק את משמעותה. דאגה היא מידה רעה ושקרית משום שהיא מייסרת אותנו ומגיעה מתוך ריקנות פנימית. אנו רוצים להשיג משהו ופוחדים שלא נצליח. או פוחדים לאבד את הקיים. ההוכחה לשקריות היא שכאשר אנו משיגים דבר מה שמאובדנו דאגנו אז הדאגה עוברת מיד לדבר הבא. כשהשגנו מיליון שקלים, מיד נרצה שניים ושלושה ונדאג שלא נשיג.  כלומר הדאגנות היא תכונה פנימית הנמצאת בנו. במאמר זה המבוסס על הרצאה של הרב יובל אשרוב הכהן, אנו נעבוד עליה במקום שהיא תעבוד עלינו. ופה נכנס לתמונה רבי שמעון בר יוחאי שאמר שכל מה שקורה לאדם הוא לטובה ובא מאלוהים. תפיסה זו נוגדת את הטבע ואת תפיסתנו. אך תפיסתנו השגויה היא זו שמלכתחילה הביאה אותנו לחרדה.

מסופר שביציאת מצרים כאשר ירד המן מן השמיים, בכל יום היתה יורדת כמות של מן שיכלה להזין את עם ישראל במשך אלפיים שנה. אבל לכל אדם ניתנה רק צנצנת. מי שלקח יותר מכפי צורכו אז השארית הייתה מתכלה על ידי תולעים. כלומר היה פה מבחן של אמונה. מי שדואג שמחר לא יהיה אוכל נכשל במבחן. ולמחרת אותו המבחן מההתחלה. האל נתן לעם ישראל לחוש את השפע. וזאת בניגוד להיום שקטנותנו אינה נותנת לנו להבין כי הפרנסה משמים ומששלנו שלנו ומה שלא - לא. אין לנו שום סיבה לקנא באחר או חס וחלילה לגנוב. ישנו שפע לכולם ואין צורך שאדם יהיה לאדם זאב.

לפי התורה והזוהר אדם אמור לחבר בין שני הפכים בעניין הזה, לקום בבוקר וללכת לעבודה מתוך האמונה שאם לא יעבוד לא יוכל להביא כסף למשפחתו אך לאחר סיום יום העבודה עליו לחזור ולהאמין שאם היה נשאר בבית הכסף היה מגיע אליו. לכך קוראים השתדלות וחכמי המוסר התאמנו על כך במשך שנים. הפרנסה לא מביאה את הלחם והרופא לא מביא את הרפואה. השפע קיים בבריאה, עלינו ההשתדלות ואת השאר הבורא מחליט. וגם אם מחליט כביכול נגדנו - גם זה לטובה. תפיסה זו קשה לעיכול שכן בימינו כל המניע אותנו לעבודה היא הדאגה מהמחר.

חרדות לעומת זאת על פי הרב דסלר מגיעות ממקום עמוק יותר בתודעה. וזה מחטאיו של האדם. אלא שהיצר הרע מלביש את החרדה בענייני העולם הזה. החרדות מגיעות מהתת מודע. האדם החוטא יודע בתת מודע שמגיע לו עונש. הנשמה של האדם זוכרת את העברות שעשה גם לפני שלושים שנה. הציפרלקס יכול להקהות את תחושת החרדה אך לא יתקן את הדבר עצמו. כל מי שיש בו פחד שידע שהדבר מגיע מהחטאים. התת מודע של האדם עצמו מעניש אותו. לפי הפסיכולוגיה המערבית חרדה מגיעה ממקור לא ידוע, לפי התורה התת מודע מעניש אותנו על החטאים, והמוח שאינו מבין מנין זה הגיע אליו מלביש את החרדה על ענייני העולם הזה.

הרב דסלר טוען שדאגה נובעת מחוסר ביטחון, כשאנו רצים במסע החיים אחרי דברים חיצוניים התלויים באנשים אחרים אין לנו שליטה על חיינו, לכן בטחון אמיתי יכול להיות רק על דברים פנימיים כגון תיקון מידות. הדאגה כשלעצמה היא הבסיס לרוב מחלות הנפש.

ריפו הדאגה על פי הרב דסלר - איזהו עשיר השמח בחלקו. שלמה המלך "דאגה בלב איש ישחנה." לפי שלמה המלך ישנם שלושה פירושים למילה ישיחנה שהם למעשה שלושה דרכי טיפול במחלת הדאגה. , טיפול ראשון מתייחס לישחנה כמילה הבאה מהמילה לשוח, כלומר להשפיל. לכווץ את הדאגה לדברים קטנים. ואת זאת עושים על ידי התרוממות הרוח מעלה, שאחת הדרכים להגיע אליה היא באמצעות ספר תהילים. תהילים נכתב על ידי דויד המלך שהיה רדוף על ידי אינספור אויבים. פירוש שני למילה ישחנה היא לשוח מדעת. כלומר הסחת דעת. כלומר לימוד תורה. הפירוש השלישי מגיע מהמילה לשוח, כלומר לדבר. למצוא חבר לא שיפוטי ולדבר. לעתים דיבור חוזר ונשנה מתחיל בריפוי על פני השטח ובהמשך מוציא מעומק התת מודע.